החלטה בתיק בע"מ 1035/14

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 28.1.2014 (רמ"ש 15620-08-13, השופטת נ' נצר) אשר דחתה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.8.2013 (תמ"ש 48721-09-12, השופטת ר' קודלר-עיאש). החלטות אלה של בית המשפט לענייני משפחה נסבו על יישומו של פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 18.3.2013 (עמ"ש 157-03-13, סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים א' ואגו ו-י' פרסקי) בעניין השבת הילדה המשותפת של המבקשת והמשיב לארצות הברית על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג).

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2.        המבקשת והמשיב הם יהודים אזרחי ישראל שנישאו זה לזו בישראל בשנת 1999, וזמן קצר לאחר מכן עברו לארצות הברית. הנסיבות הקשורות להסדרת מעמדם של בני הזוג בארצות הברית לא הובהרו במלואן, אך נראה כי לפחות בחלק מן השנים הם התגוררו בה מבלי שהיו להם אשרות חוקיות לישיבה, עובדה שלה היו בסופו של דבר השלכות משמעותיות להתדיינות ביניהם כמפורט להלן. למבקשת ולמשיב נולדו בארצות הברית שני ילדים, שלהם אזרחות אמריקאית: בן בכור, יליד 2000 (להלן: הבן), ובת צעירה, ילידת 2004 (להלן: הקטינה). בשנת 2002 הגישה המבקשת תביעת גירושין כנגד המשיב בארצות הברית, שלא הובילה בסופו של דבר לגירושין.

3.        בשנת 2012 עזבה המבקשת את מקום מושבם של בני הזוג במדינת ניו-יורק ונסעה לישראל עם שני הילדים, ואילו המשיב עבר להתגורר בפלורידה. בהמשך, שלחה המבקשת את הבן לביקור אצל אביו ומאז הוא נשאר להתגורר עימו, עניין שהרקע לו שנוי במחלוקת בין הצדדים. מכל מקום, הקטינה נותרה עם המבקשת בישראל. ביום 24.9.2012 הגיש המשיב תביעה לפי חוק אמנת האג, בטענה שהמבקשת חטפה את הקטינה וביקש מבית המשפט להורות על השבתה לארצות הברית. גלגולה המאוחר של תביעה זו הוא העומד ביסוד הבקשה דנן, כמפורט בהמשך.

4.        הסכסוך שנדון במסגרת תביעה שהגיש המשיב לפי חוק אמנת האג אינו הפעם הראשונה שבה הצדדים מתדיינים על-פי חוק זה. גם בשנת 2004 שבה המבקשת עם שני הילדים לישראל והמשיב הגיש תובענה לפי חוק אמנת האג להשבתם. תובענה זו נדחתה לאחר שנקבע כי חלים החריגים הקבועים בסעיף 13 לחוק אמנת האג. באופן יותר ספציפי נקבע כי הוכח חריג ההסכמה, היינו שהמשיב הסכים לכך שהמבקשת והילדים ישובו לישראל (לפי סעיף 13(א)), וכן ניתן אמון בגרסת המבקשת שלפיה המשיב נקט כלפיה וכלפי הילדים באלימות, ולכן מתקיים חשש לחשיפת הילדים לנזק פיזי או נפשי (לפי סעיף 13(ב)). אשר על כן, נמנע בית המשפט לענייני משפחה מלהורות על השבת הילדים לארצות הברית (תמ"ש 1741/05, השופטת (כתוארה אז) ש' גולן). הערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי ביום 16.10.2005 (בע"מ 132/05, השופטים י' פלפל, נ' הנדל ו-ר' יפה-כץ) ובהמשך לכך נדחתה בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה ביום 8.12.2005 (בע"מ 9888/05, הנשיא א' ברק, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס והשופטת ע' ארבל).

5.        עם זאת, בשנת 2008 שבה המבקשת עם הילדים לניו-יורק והתגוררה בדירה המשותפת לה ולמשיב. במאי 2008 קיבלה המבקשת גט באופן רשמי, וזאת לאחר שעוד קודם לכן המשיב נישא בנישואים אזרחיים לבת זוג אמריקאית. לאחר הגירושין, נישאה גם המבקשת פעמיים לבני זוג אמריקאיים. כל אותה עת היו הילדים בחזקתם המשותפת של שני הצדדים.

6.        ביום 10.2.2013 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעתו החדשה של המשיב לפי חוק אמנת האג, הנוגעת כאמור לקטינה (תמ"ש 48721-09-12, סגנית הנשיא ש' גולן) (להלן: פסק הדין המקורי). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מקום המגורים הרגיל של הקטינה בארבע השנים שקדמו לחטיפה היה במדינת ניו-יורק שבארצות הברית וכי שני ההורים היו משמורנים שלה, שעה שגרו יחדיו תחת קורת גג אחת (למרות שהיו נשואים לאחרים, נישואין שהיו ככל הנראה פיקטיביים). לפיכך, נקבע כי התנהלותה של המבקשת עלתה כדי הרחקה שלא כדין של הקטינה מארצות הברית. כמו כן נקבע כי לא הונח בסיס לתחולת החריגים שבסעיף 13 לחוק אמנת האג. על כן, נקבע כי על המבקשת להשיב את הקטינה לניו-יורק. יחד עם זאת, קבע בית המשפט לענייני משפחה תנאים להשבתה של הקטינה לארצות הברית. אלה כללו התייחסות לכך שהמשיב ירכוש עבור הקטינה והמבקשת כרטיסי טיסה לניו-יורק, ישכור לקטינה ולמבקשת דירה בניו-יורק למשך שנה, יפקיד בנאמנות סכום של 15,000 דולר להבטחת ההתארגנות הראשונית של המבקשת והקטינה בארצות הברית, וכן ימציא בטוחות להעברת מזונות הקטינה לידי המבקשת. בנוסף לכל אלה, קבע בית המשפט לענייני משפחה תנאי נוסף לפיו: "התובע יצרף אישורים נדרשים, מהרשויות בארה"ב, כי הנתבעת תוכל להכנס לארה"ב עם הקטינה מבלי שתיאסר כניסתה/תגורש עד לתום ההליכים שהיא אמורה לנקוט שם בכל הנוגע להוצאת הקטינה מארה"ב לישראל".

7.        הן המבקשת והן המשיב ערערו על הקביעות הכלולות בפסק הדין המקורי לבית המשפט המחוזי. המבקשת הפנתה ערעורה כנגד חיובה להשיב את הקטינה לארצות הברית. מנגד, המשיב הפנה ערעורו כנגד התנאים שהוטלו עליו באותו פסק דין. ביום 18.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת וקיבל באופן חלקי ערעורו של המשיב.

8.        באשר לערעורה של המבקשת נקבע כי לא קמה עילה להתערבות של ערכאת הערעור בממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה משהתברר שהתקיימו הכללים להשבת הקטינה לפי חוק אמנת האג ולא הונח בסיס לתחולת החריגים המצומצמים המוכרים בו. על כן, כך נקבע, יש להשיב את הקטינה לניו-יורק, משם הורחקה שלא כדין.

9.        בבואו לדון בערעורו של המשיב התייחס בית המשפט המחוזי לכך שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה חרג מן המקובל במקרים של השבת קטין לפי חוק אמנת האג בכל הנוגע לכך שהצד המרחיק את הילד מחויב ככלל בעלויות השבתו, בשים לב לקשיים בפניהם ניצבת המבקשת הן בשל קשייה הכלכליים והן בשל היבטים הנוגעים לדיני ההגירה של ארצות הברית. לגופו של עניין, נקבע כי התנאים הכלכליים שבהם חויב המשיב, בכל הנוגע לרכישת כרטיסי הטיסה, שכירת דירה והפקדת 15,000 דולר, יעמדו על כנם, על מנת למנוע מצב של העברת משמורת דה-פקטו בשל קשיים כלכליים. לעומת זאת, נקבע כי התנאי לפיו על המשיב להשיג אישורי כניסה ושהייה למבקשת מכביד עליו יתר על המידה. בנסיבות אלה, הסתפק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי "על הצדדים, מטבע הדברים, יהא לנקוט בכל הפעולות הנדרשות להשגת אשרות" וכי "שיתוף הפעולה הנדרש לכך, מצד שני ההורים, יעשה בתום לב ונכונות מירבית". בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על ביטולו של תנאי זה להשבת הקטינה. כמו כן בוטל התנאי לפיו היה על המשיב להמציא בטוחות להעברת מזונות הקטינה (להלן: פסק הדין בערעור).

10.      לאחר מתן פסק הדין בערעור הגיש המשיב רצף של בקשות - הן לבית המשפט המחוזי והן לבית המשפט לענייני משפחה - שבמסגרתן הוא ביקש לקבל הבהרות באשר לפסק הדין בערעור והנחיות לגבי התנאים שנקבעו להשבת הקטינה. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לשינוי או להוספה בפסק הדין (החלטה מיום 21.3.2013). בהמשך, דחה גם בית המשפט לענייני משפחה בקשות דומות שהוגשו אליו, בקובעו כי טרם מולאו התנאים על ידי המשיב וכי פניותיו לבית המשפט נועדו להביא לשינוי התנאים שנקבעו להחזרת הקטינה לארצות הברית (החלטות מיום 4.4.2013 ומיום 23.4.2013).

11.      בסוף חודש יולי 2013 פנה המשיב בבקשה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה על יסוד הטענה כי מילא אחר התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור. בהמשך לכך, הוא ביקש כי בית המשפט המחוזי ייתן הוראות מפורטות בכל הנוגע להשבת הקטינה. פנייה זו הולידה את ההליכים שעליהם נסבה בסופו של דבר הבקשה דנן.

12.      ביום 29.7.2013 הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תצהיר של המשיב לתמיכה בטענותיו וכן על הגשת תגובתה של המבקשת. ביום 5.8.2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה שתי החלטות שקבעו את המתווה האופרטיבי להשבת הקטינה באופן מיידי לארצות הברית, בהתאם לפסק הדין בערעור. בהחלטות אלה נדחו גם טענותיה של המבקשת כי המשיב לא מילא כנדרש אחר התנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור, ובתוך כך נדחו גם בקשותיה לקיים דיון ולחקור את המשיב.

13.      על החלטות אלו המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ביום 11.8.2013. הבקשה לוותה בבקשה לעיכוב ביצוע של השבת הקטינה עד הכרעה בבקשת רשות הערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה עוד באותו יום, תוך שבית המשפט המחוזי קובע שהגיעה העת לבצע את פסק הדין בערעור. בית המשפט המחוזי הוסיף כי במידת הצורך, והגם שהדבר בלתי רצוי, ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור ולהשיב את הקטינה לישראל (רמ"ש 15620-18-13, השופט א' ואגו).

14.      יצוין עוד כי לאחר שהובהר כי המבקשת טרם הסדירה את כניסתה לארצות הברית ניתנה ביום 11.8.2013 החלטה בבית המשפט לענייני משפחה לפיה הקטינה תוכל לעזוב את הארץ בליווי אחד מהוריה. לפיכך, בסופו של דבר עזבה הקטינה את הארץ בליווי אביה בלבד, בסוף חודש אוגוסט 2013. בהמשך לכך, ניתנו החלטות נוספות של בית המשפט לענייני משפחה שהורו על השבת 15,000 דולר שהפקיד המשיב לידיו ועל מתן פטור למשיב מהמשך חוזה השכירות לדירה בניו-יורק.

15.      ביום 28.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם מתעוררות שאלות בכל הנוגע לקיומה של התאמה מלאה בין פסק הדין בערעור לבין ההחלטות של בית המשפט לענייני משפחה שנועדו ליישמו, הרי שכעת כבר קוים פסק הדין והדיון בכך הפך לתיאורטי. בית המשפט המחוזי הוסיף כי נראה שהבקשה נועדה, בלשונו, "לזנב במשיב", וכי בנסיבות אלה יש מקום להורות על חילוט העירבון הכספי שהפקידה המבקשת בסך 5,000 שקל והעברתו למשיב.

בקשת רשות הערעור

16.      בקשת רשות הערעור שלפני מכוונת כנגד החלטתו זו בית המשפט המחוזי. המבקשת מעלה כנגדה טענות הן במישור הפרוצדורלי והן במישור המהותי, ומבקשת כי בית משפט זה יורה על השבת הקטינה לישראל.

17.      במישור הפרוצדורלי טוענת המבקשת כי החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה שינו למעשה מפסק הדין בערעור שקבע את תנאי ההחזרה של הקטינה, בעיקר בכל הנוגע לוויתור על התניית החובה להשיב את הקטינה לארצות-הברית בהסדרת מעמדה של המבקשת מול רשויות ההגירה של ארצות הברית. על כן, כך נטען, היא הייתה זכאית להגיש עליהן ערעור בזכות. בהמשך לכך, נטען כי הדיון היה צריך להתקיים בתוך 10 ימים או 7 ימים (ככל שסבר בית המשפט קמא שמדובר "בהחלטה אחרת"), כנדרש על פי תקנה 295יד(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) וכי בסופו היו אמורים להינתן פסק דין או החלטה בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 295יד(ג) לתקנות סדר הדין, ולא כעבור כחצי שנה כפי שנעשה בפועל. כמו כן, טוענת המבקשת כי העובדה שנאלצה להפקיד עירבון בהליך ושעירבון זה חולט לטובת המשיב מהווה הפרה של תקנה 295טו לתקנות סדר הדין הקובעת כי רשות שיפוטית לא תדרוש כל ערובה בהליכים על פי אמנת האג.